קוסטירו נ' בע"מ

החלטה

בפנינו בקשת הנתבעת לסילוק תביעת התובעת על הסף ולחלופין – להעברת הדיון בתביעתה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה.

העובדות הצריכות לבקשה הן כדלהלן:

א.הנתבעת היא חברה המספקת שירותי הסעדה. בתקופה הרלוונטית לתביעה היא סיפקה שירותי הסעדה לאכסניית נוער "רבין" בירושלים (להלן: "אכסניית הנוער"). משרדיה של הנתבעת מצויים בחיפה.

ב.התובעת, תושבת ירושלים, הועסקה על ידי הנתבעת באכסניית הנוער מיום 1.4.08 עד לחודש 1/11. הצדדים חלוקים בשאלה מי יזם את סיום עבודת התובעת.

ג.בין הצדדים נחתם "הסכם עבודה אישי" שנושא תאריך "2009", על פיו תועסק התובעת כעובדת חדר אוכל. סעיף 16 להסכם העבודה האישי קובע כדלהלן:

"בכל מחלוקת אשר תתעורר יהיו הצדדים מחוייבים לפנות אך ורק לבית הדין לעבודה בחיפה – מקום מושבם של המשרדים הראשיים" (ההדגשות במקור).

התובעת הגישה תביעה זו לזכויות שונות הנובעות מעבודתה אצל הנתבעת וסיומה.

הנתבעת טוענת כי סעיף 16 להסכם העבודה האישי של התובעת מהווה הסכם שיפוט ועל בית הדין לאוכפו.

התובעת טוענת כי מדובר בהסכם עבודה אישי שנחתם במהלך שנת 2008, זמן רב לאחר תחילת עבודתה של התובעת בנתבעת. כן טוענת התובעת כי היא אינה יודעת עברית ברמה המאפשרת לה להבין את האמור בהסכם העבודה האישי וכי היא הוחתמה על הסכם העבודה האישי בעקבות הטעייתה.

אנו סבורים כי דין בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף או להעברת הדיון לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה – להידחות תוך פסיקת הוצאות משמעותיות. להלן טעמינו לכך:

הסמכות המקומית לדון בתביעה זו נתונה, על פי תקנה 3 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, לבית דין זה, הואיל ו"מקום העבודה" ו"מקום ביצוע העבודה" של התובעת היו בעיר ירושלים.

תקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת:

"היה קיים הסכם בין בעלי הדין על מקום השיפוט, תוגש התובענה לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אותו מקום; לא הוסכם בין בעלי הדין שמקום השיפוט המוסכם יהיה מקום שיפוט ייחודי, יכול שתוגש התובענה לבית המשפט שבאותו מקום או לבית משפט אחר לפי תקנות 3 או 4".

תקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי למרות ההוראות בתקנות 3-4 (המסדירות את מקום השיפוט בתובענות מסוגים שונים), כאשר קיים בין בעלי הדין הסכם שיפוט ייחודי, על בעל הדין להגיש את תביעתו לפורום המוסכם. אם הסכם השיפוט אינו ייחודי, הרשות נתונה לתובע להגיש תביעתו לבית המשפט שלו הסמכות המקומית על פי תקנות 3-4.

בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, אין כל הוראה מקבילה או דומה להוראת תקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי. מכאן יש להסיק כי להסכם שיפוט בין עובד למעביד אין כל השלכה על קביעת מקום השיפוט, וזה נקבע על פי הוראות תקנות 3-5 לתקנות סדר הדין בבית הדין לעבודה.

יש טעם לדבר: לדעתנו, כללי הסמכות המקומית שנקבעו בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) מהוות חלק מן המעטפת המגנה על זכויות עובדים בשיטת המשפט, בדומה להוראות המהותיות המגנות על זכויות העובדים.

כידוע, זכות הגישה לערכאות מהווה זכות יסוד שבקיומה מותנה המימוש של זכויות היסוד המהותיות (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ. קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא (3) 577, סעיף 31 לפסק דינו של כב' השופט חשין). בדומה – הוראות תקנות סדר הדין בבית הדין לעבודה מהוות חלק מן התנאים המוקדמים למימוש הזכויות המהותיות של עובדים בשיטת המשפט.

חיובה של התובעת להתדיין בחיפה בשל תניית שיפוט עליה היא חתמה, מהווה מכשול ממשי למימוש זכויותיה המהותיות. לפיכך, על פי התקנות אין לה כל השלכה על קביעת הסמכות המקומית בתביעתה. זאת אנו קובעים מבלי להיזקק כלל לטענותיה העובדתיות של התובעת בדבר החתמתה על הסכם העבודה בהטעייה או במרמה.

אמנם חשיבותה של הסמכות המקומית ירדה במערכת בתי המשפט הכלליים, ובית המשפט העליון קבע גישה הממעטת בהתערבות בתניות שיפוט (רע"א 188/02 מפעל הפיס נ. אלי כהן ואח', פ"ד נז (4) 473). אך זאת על רקע ההסדר החקיקתי הקבוע בתקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי שחל בבתי המשפט הכלליים. כאמור, ההסדר החקיקתי בבית הדין לעבודה שונה מן ההסדר החקיקתי שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי.